סיסי השליה זהו כינוי לשליה במצב הטרום התפתחות שלה, דהיינו לפני הטרימסטר השני.
בדיקה זו מתבצעת בין השבועות 13 -10 להריון ולרוב מתבצעת בהמלצת גנטיקאי.
בדיקת סיסי שליה נועדה לאתר מחלות גנטיות וכרומוזומליות אצל עוברים בסיכון, ולכן היא תומלץ לכל אישה אשר ישנו חשד כי העובר שהיא נושאת ברחמה סובל מפגם גנטי כלשהו – וכן לנשים בהיריון שגילן יותר מ-35.
בכל המקרים הללו עלותה תמומן על ידי משרד הבריאות.
עם זאת, כל אישה אשר מעוניינת לבצע את הבדיקה יכולה לעשות זאת כמובן, באופן פרטי.
היתרון שלה על פני בדיקת דיקור מי שפיר הינה, שהיא יכולה להתבצע בשלב יותר מוקדם של ההיריון, כך שאם מפסיקים אותו זה יבוצע בגרידה ולא לידה שקטה.
בנוסף, במחלות אשר אבחונן מושתת על בדיקות מולקוריות, כמו המופיליה, ציסטיק פיברוזיס, X שביר ואחרות, יש יתרון ניכר לדגימת סיסי שליה, שכן כמות ה-DNA המצויה באופן טבעי בסיסי השליה מאפשרת קבלת תשובה מהירה ואמינה בפרק זמן קצר בהרבה.
עם זאת הסיכון בבדיקת סיסי שיליה גבוה בערך פי 2 מזה של דיקור מי שפיר (כאשר היא מבוצעת בגישה הוגינלית).
דהיינו בין 1 ל 2 אחוז יפילו לאחר הבדיקה.
אולם היום ברור, לאחר ביצוע מחקרים, כי כאשר מוציאים מן המשוואה את התרומה של גיל ההריון המוקדם להפלות טבעיות באופן כללי, הסיכון להפלות לאחר דיגום סיסי השליה גבוה אך מעט בהשוואה לדיקור מי שפיר.
בשלושת החודשים הראשונים להריון יש כ-15% סיכון להפלות טבעיות, גם ללא ביצוע בדיקה כלשהי.
לכן, מאחר שבדיקת סיסי השליה מבוצעת בשליש הראשון להריון, יסתיימו מטבע הדברים חלק מההריונות בהפלה, ללא כל קשר לפעולה האבחנתית.
בעבר דווחו מקרים של מומים בגפיים בעקבות בדיקת סיסי שליה, אולם קרוב לוודאי שזה קשור לביצוע הבדיקה לפני השבוע ה־10 להריון, ולכן הבדיקה מבוצעת כיום רק לאחר מועד זה.
בתקופה בה החלו לבצע את בדיקת סיסי שליה, היא בוצעה בשבועות מוקדמים, 8-10 להריון. כמות הרקמה השלייתית שנשאבה הייתה גדולה יחסית לגודל השליה, כתוצאה מכך הייתה פגיעה באספקת הדם לעובר ודווחו מקרים של מומים בעיניים ובגפיים.
מאחר ומין העובר נקבע על פי מבנה הכרומוזומים שלו, לכן כחלק מהתשובה יתקבל גם מידע על מין העובר.
הבדיקה נמשכת דקות ספורות בלבד, והתוצאות מתקבלות החל מהיום השני למספר מצומצם של מומים כגון תסמונת דאון ועד היום העשרים ואחד לתשובות מלאות.
לעיתים קיימות בעיות טכניות שאינן מאפשרות מתן תשובה סופית (כ 0.5% מהמקרים). במקרה כזה, צריך להמשיך ולבצע בדיקת מי שפיר.
הבדיקה יכולה להתבצע בשני אופנים:
גישה נרתיקית – הרופא מחדיר מוליך דרך הנרתיק עד השליה תוך כדי צפייה באולטרסאונד. דרך המוליך מוחדר קטטר אל השליה, ובאמצעותו נשאבת כמות קטנה של רקמה. ייתכנו גם כאבים קלים.
גישה בטנית – דיקור השליה נעשה דרך דופן הבטן באמצעות מחט תוך צפייה באולטרסאונד.
הבדיקה יכולה להיות מלווה בדימום קל, שכן תלישת רקמת השליה כרוכה בניתוק של מספר כלי דם עדינים המצויים ברקמה זו. לדימום זה אין כל משמעות.
היות וישנה סכנה לחיות העובר בבדיקה זו, אין היתר לעשותה מבחינה הלכתית ללא להיוועץ תחילה במורה הוראה מובהק המבין בתחום